בשביל מה? הרי תמיד חוזרים בסוף להתחלה. אולי זה ככה כתוב. אולי זה ככה תמיד בשבילי. אולי זה מה שיש ואין אחרת. ושוב כמו תמיד רגעי חסד. זה כבר מוכר. בכל פעם מקבל פרצוף אחר. צורה אחרת. מילים אחרות. או בעצם אי-מילים. האי-מילים נשארות. אפילו גם זה לא ממש מילה. רק צירוף. כמו תמיד. צירוף. וגם המרגש עצוב. וגם העילאי בסוף קורס. ואפילו אי אפשר ממש לגעת כי בסוף זה ייגמר. ותמיד רק בקושי. ותמיד רק כמעט נוגעת. רק כמעט מגיעה. ואפילו לא באמת יודעת לאן צריך להגיע. כי כבר חשבתי שהגעתי. אבל כל פעם לא. כי כל פעם בסוף חוזרים להתחלה. ושוב הכל קטוע. ובשביל מה. לשמוח ואז לבכות. לבכות ואז לשכוח. להתרומם ואז לזכור.להחזיק בפנים ואז להוציא. אבל אי אפשר. לא באמת. רק כמעט.רק עם האי-מילים. לא אי של מילים.נשמע אותו הדבר אבל כל כך אחרת. למרות שגם אי הוא מוקף. מוקף במים. והמילים מוקפות בדמעות. כמעט.רק כמעט. ולא ממש נוגע. כמעט נוגע. כמעט . אולי זה בעצם אותו הדבר. הארה. פתאום הארה. אי בודד. אי של מילים. מילים בודדות. בלי קשר. נטוש. נטושה. הכל מתנדנד. אי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה