בלילה אמא קמה מהקבר
שלש פעמים.
עצמתי עיניים ופתאום היא קראה לי.
היא שכבה במנהרה בקיר ופתאום התרוממה.
היא לבשה סוודר כחול כהה כמו בתמונה
שבה היא ואבא מחייכים
והיא דיברה רגיל.
היא אמרה לי שהיא לא באמת מתה ולא הבינה למה שמנו אותה שם.
היא חייכה ולא הבנתי למה היא מחייכת אם היא כלואה שם בקבר
ולא הבנתי איך
היא מדברת רגיל
פתאום.
ואז קמתי כי השעון צלצל
והאוטוזבל הגיע ועשה רעש
וראיתי את אודי עולה ויורד במיטה לידי והבנתי שהוא נושם אבל
אמא שלי לא.
אמרתי לו שצריך לקום ואחר כך קצת בכיתי.
אחר כך היא קמה שוב.
הפעם היא לבשה את הסוודר האדום שהיא הכי אהבה.
(אותו סוודר שהפיליפיני-המלאך-שכבר-הכיר-אותה-יותר-ממני לא מסוגל לראות עכשיו כי זה מזכיר לו אותה יותר מהכל)
היא כבר לא נראתה טוב
אלא נראתה כמו שהיא נראתה כשהיא בעצם כבר לא היתה היא.
אבל אז היא פתאום הרימה את היד
ושאלה אותי למה שמנו אותה בקבר ואמרה שהיא לא באמת מתה.
אני לא הבנתי איך זה שהיא מדברת
אם היא בעצם נראית כמו שהיא נראתה כשהיא בעצם כבר לא היתה היא.
ואז חשבתי לעצמי שזה טוב שהיא מדברת
אפילו שהיא נראית ככה
ושמחתי שהיא לובשת את הסוודר האדום.
ואז שוב השעון צלצל
וילדים בחוץ צעקו
ואודי עלה וירד
ואני קמתי להכין קפה.
בפעם האחרונה שהיא קמה היא לבשה כותנת של בית חולים
והיתה לה מסכת חמצן על הפנים.
ככה
כמו שהיא היתה בסוף.
אבל היא שוב שכבה שם בקבר שבקיר
ופתאום היא החזיקה לי את היד חזק
ואני כבר ידעתי שהיא הולכת להגיד לי שהיא לא באמת מתה ושהיא לא מבינה למה שמנו אותה שם.
אבל פתאום היא לא אמרה.
היא רק החזיקה לי את היד ואני ניסיתי להזכיר לה
שבחלום הקודם היא ביקשה שאוציא אותה משם.
חשבתי שאולי אם היא תבקש שוב
זה יעזור הפעם.
אולי היא באמת לא מתה ואולי באמת אוכל להוציא אותה משם
ונלך יחד לעשות יום כיף בקניון
כמו פעם.
אבל אז התעוררתי בלי השעון והיה לי קר
למרות ששרון וכסלר אמרה שתהיה התחממות
והתחלתי לבכות כי לא ידעתי אם לאמא קר שם בקבר.
אבל אז גם הבנתי שהיא באמת מתה
וכבר לא קר לה.
שלש פעמים.
עצמתי עיניים ופתאום היא קראה לי.
היא שכבה במנהרה בקיר ופתאום התרוממה.
היא לבשה סוודר כחול כהה כמו בתמונה
שבה היא ואבא מחייכים
והיא דיברה רגיל.
היא אמרה לי שהיא לא באמת מתה ולא הבינה למה שמנו אותה שם.
היא חייכה ולא הבנתי למה היא מחייכת אם היא כלואה שם בקבר
ולא הבנתי איך
היא מדברת רגיל
פתאום.
ואז קמתי כי השעון צלצל
והאוטוזבל הגיע ועשה רעש
וראיתי את אודי עולה ויורד במיטה לידי והבנתי שהוא נושם אבל
אמא שלי לא.
אמרתי לו שצריך לקום ואחר כך קצת בכיתי.
אחר כך היא קמה שוב.
הפעם היא לבשה את הסוודר האדום שהיא הכי אהבה.
(אותו סוודר שהפיליפיני-המלאך-שכבר-הכיר-אותה-יותר-ממני לא מסוגל לראות עכשיו כי זה מזכיר לו אותה יותר מהכל)
היא כבר לא נראתה טוב
אלא נראתה כמו שהיא נראתה כשהיא בעצם כבר לא היתה היא.
אבל אז היא פתאום הרימה את היד
ושאלה אותי למה שמנו אותה בקבר ואמרה שהיא לא באמת מתה.
אני לא הבנתי איך זה שהיא מדברת
אם היא בעצם נראית כמו שהיא נראתה כשהיא בעצם כבר לא היתה היא.
ואז חשבתי לעצמי שזה טוב שהיא מדברת
אפילו שהיא נראית ככה
ושמחתי שהיא לובשת את הסוודר האדום.
ואז שוב השעון צלצל
וילדים בחוץ צעקו
ואודי עלה וירד
ואני קמתי להכין קפה.
בפעם האחרונה שהיא קמה היא לבשה כותנת של בית חולים
והיתה לה מסכת חמצן על הפנים.
ככה
כמו שהיא היתה בסוף.
אבל היא שוב שכבה שם בקבר שבקיר
ופתאום היא החזיקה לי את היד חזק
ואני כבר ידעתי שהיא הולכת להגיד לי שהיא לא באמת מתה ושהיא לא מבינה למה שמנו אותה שם.
אבל פתאום היא לא אמרה.
היא רק החזיקה לי את היד ואני ניסיתי להזכיר לה
שבחלום הקודם היא ביקשה שאוציא אותה משם.
חשבתי שאולי אם היא תבקש שוב
זה יעזור הפעם.
אולי היא באמת לא מתה ואולי באמת אוכל להוציא אותה משם
ונלך יחד לעשות יום כיף בקניון
כמו פעם.
אבל אז התעוררתי בלי השעון והיה לי קר
למרות ששרון וכסלר אמרה שתהיה התחממות
והתחלתי לבכות כי לא ידעתי אם לאמא קר שם בקבר.
אבל אז גם הבנתי שהיא באמת מתה
וכבר לא קר לה.
מצמרר. חזק מאד
השבמחק