מעקה

אתמול החלקתי במקלחת.

היתה הצפה וניסיתי לספוג הכל עם מגבות אבל גם הן הוצפו. ככה זה, כשדבר אחד מוצף גם כל הדברים האחרים מוצפים.

המים עלו על גדותיהם כמיטב הקלישאות.

נכון-כשדבר אחד עולה על גדותיו כך גם כל הדברים האחרים.

החלקתי אבל לא ממש קרה לי כלום. אין עצמות שבורות. רק כמה מכות כחולות ואפילו הן לא ממש כחולות. לא כמו המכות הכחולות שהיו לי בצבא מהנשק, כשיריתי ובכיתי.

אבל לפחות אז יכולתי לירות. היה לי במה.

אתמול סתם החלקתי כי היה רטוב והמעקה נשבר.

יכול להיות שהוא נשבר כדי שאני לא אשבר.

אני אף פעם לא נשברת.

חשבתי על אמא. כשהיא נופלת היא תמיד נשברת. ואז לי אסור. אני צריכה להיות המעקה. אבל הפעם המעקה נשבר ואני לא. אני אף פעם לא. אפילו לא נהייתה לי בלוטה בראש כמו אז.

הפעם כלום. אין לי אפילו לא הוכחות. לא כואב.

לא נשברתי.

רק המעקה.

כי בעצם אסור לי. יש יותר מידי דברים שצריך לעשות. אם אני אשבר במקום המעקה לא יהיה מי שיעשה. והמעקה לא צריך לעשות כלום. הדבקתי אותו עם מסקינג טייפ הוא שוב שלם.

בערך שלם כי אם אני אפול שוב אני מניחה שהמסקינג טייפ לא יעזור.

הוא מזכיר לי את מלחמת המפרץ, המסקינג טייפ הזה. גם אז הוא לא ממש עזר. רק בכאילו.

אבל בכל זאת שמנו אותו מסביב לדלת וחשבנו שהוא עוזר.

בכל מקרה, אסור לי יותר מידי לדוש בזה שהחלקתי במקלחת.

כי היום יש דברים יותר חשובים. יכול להיות שאבא שלי ימות היום למרות שאמורים לתקן אותו.

הוא אמור להיות כמו חדש אבל מי יודע. אולי לא.

אבל אולי כן.

אולי יצליחו  לתקן אותו.

וגם יכול להיות שאמא שלי שוב תיפול כי לא יהיה מי שיטפל בה כמו שצריך.

ואולי אחרי שאבא יתוקן ואמא לא תיפול יהיה לי שוב מותר להחליק במקלחת.

כי את מה שקרה אתמול אף אחד במילא לא זוכר.

סתם החלקתי במקלחת ולא נשברתי אפילו.