בלילה חלמתי שאמא שלי מדברת רגיל.
זה לא היה חלום טוב.
היא התקשרה להגיד לי שהיא מאושפזת בבית חולים כי היא לא מפסיקה להשתעל וכי שורפות לה העיניים אבל אף אחד לא מטפל בזה אז היא החליטה ללכת ולאשפז את עצמה.
היא אמרה שלמרות שכבר שבועות היא מדברת איתי על זה לא עשיתי כלום.
אז היא החליטה לטפל בעצמה.
כי אם היא לא תדאג לעצמה אף אחד לא ידאג לה.
הכל נכון בחלום הזה.
חוץ משני דברים.
היא לא מדברת רגיל והיא לא יכולה לדאוג לעצמה.
אני זו שצריכה לדאוג לה אבל אני לא.
ולכן אני חולמת על זה בלילה וכמו לזרות מלח על הפצעים היא מדברת רגיל.
עכשיו אבא שלי שאל אותי אם עבדתי היום.
למרות שהיום שבת ולמרות שעוד לא התחלתי את העבודה החדשה שלי.
הוא יודע את זה.
אבל הסברתי לו בסבלנות בפעם השמונים ושתיים וחצי שהיום שבת ושעוד בכלל לא התחלתי את העבודה החדשה שלי.
התעצבנתי אבל לא הראיתי לו את זה.
ועכשיו אני בוכה.
אני בוכה כי הוא שוכח אבל לפחות מדבר רגיל ואומר לי שהוא אוהב אותי.
אמא לא שוכחת בכלל.
היא זוכרת הכל.
אבל היא לא מדברת רגיל.
רק בחלום.
יש גבול למה שאפשר לעשות.
כי אי אפשר לטפל כל הזמן בהכל.
בייחוד כשלא מבינים.
או כשכן מבינים רק אחרי שבוע ואז כבר יוצא כל הכח ויוצאת כל האנרגיה וכבר אי אפשר ממש לעזור.
כי כל האנרגיה יוצאת על לנסות להבין.
ואז בחלום הכל נפתר כי אמא מטפלת בעצמה כמו פעם.
בחיים האמיתיים נשארים רק רגשות האשם כי אני לא מצליחה להבין הכל.
ואני לא יכולה לטפל בהכל.
והאשמה נשארת.
כי הייתי צריכה.
הייתי צריכה לגרום לה לדבר כמו פעם.
כמו בחלום.
ולא הצלחתי.
זה לא היה חלום טוב.
היא התקשרה להגיד לי שהיא מאושפזת בבית חולים כי היא לא מפסיקה להשתעל וכי שורפות לה העיניים אבל אף אחד לא מטפל בזה אז היא החליטה ללכת ולאשפז את עצמה.
היא אמרה שלמרות שכבר שבועות היא מדברת איתי על זה לא עשיתי כלום.
אז היא החליטה לטפל בעצמה.
כי אם היא לא תדאג לעצמה אף אחד לא ידאג לה.
הכל נכון בחלום הזה.
חוץ משני דברים.
היא לא מדברת רגיל והיא לא יכולה לדאוג לעצמה.
אני זו שצריכה לדאוג לה אבל אני לא.
ולכן אני חולמת על זה בלילה וכמו לזרות מלח על הפצעים היא מדברת רגיל.
עכשיו אבא שלי שאל אותי אם עבדתי היום.
למרות שהיום שבת ולמרות שעוד לא התחלתי את העבודה החדשה שלי.
הוא יודע את זה.
אבל הסברתי לו בסבלנות בפעם השמונים ושתיים וחצי שהיום שבת ושעוד בכלל לא התחלתי את העבודה החדשה שלי.
התעצבנתי אבל לא הראיתי לו את זה.
ועכשיו אני בוכה.
אני בוכה כי הוא שוכח אבל לפחות מדבר רגיל ואומר לי שהוא אוהב אותי.
אמא לא שוכחת בכלל.
היא זוכרת הכל.
אבל היא לא מדברת רגיל.
רק בחלום.
יש גבול למה שאפשר לעשות.
כי אי אפשר לטפל כל הזמן בהכל.
בייחוד כשלא מבינים.
או כשכן מבינים רק אחרי שבוע ואז כבר יוצא כל הכח ויוצאת כל האנרגיה וכבר אי אפשר ממש לעזור.
כי כל האנרגיה יוצאת על לנסות להבין.
ואז בחלום הכל נפתר כי אמא מטפלת בעצמה כמו פעם.
בחיים האמיתיים נשארים רק רגשות האשם כי אני לא מצליחה להבין הכל.
ואני לא יכולה לטפל בהכל.
והאשמה נשארת.
כי הייתי צריכה.
הייתי צריכה לגרום לה לדבר כמו פעם.
כמו בחלום.
ולא הצלחתי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה