הבוקר קראתי כתבה על דורון נשר, שלקה בשבץ לפני כחמישה שבועות. (מוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות, 5.10.12)
בעקבות האירוע שעבר הוא איבד את יכולת הדיבור, מיומנויות השפה, קריאה וכתיבה.
הנקודה האופטימית בכתבה היתה שמאמינים שהוא יצא מזה. כישורי השפה יחזרו אליו. הדרך עוד ארוכה, כתבו. אבל הרופאים אופטימיים.
בעודי קוראת מילים אלו מצאתי את עצמי מקנאה בו.
או יותר נכון בבני משפחתו.
תחשבו על האבסורד שבדבר - אני מקנאה במשפחתו של אדם שלקה בשבץ מוחי ואיבד את יכולת הדיבור.
אבל אני מקנאה
באמת.
כי הרופאים אופטימיים.
כי הוא ישוב לדבר.
אני מוצאת את עצמי מצטערת על כך שלאמא שלי לא היה אירוע מוחי "רגיל". כמו כולם. קטן כזה, פתאומי אבל בר טיפול. אחד כזה שבעקבותיו כולם יגידו שזה רק זמני ושאפשר לטפל ושהיא תחזור להיות כמו פעם.
אני מניחה שזה היה קשה ושהייתי בוכה כמו שבמילא אני בוכה כמעט כל יום.
אבל אז כולם היו מבינים. הייתי יכולה להסביר ואנשים היו מיד מבינים ומהנהנים בראש בחמלה.
אבל אמא שלי לא יכולה כמובן לחלות במחלה רגילה. היא היתה חייבת להיות מקורית.
אולי אם היא היתה סלב בהווה או סלב בעבר היו כותבים עליה כתבה ומספרים על מצבה הנדיר. ואולי אז היתה מתעוררת מודעת למצב הנדיר הזה והיא היתה מקבלת עזרה.
אבל היא לא.
היא סתם אמא שלי ויש לה מחלה נדירה שאף אחד לא שמע עליה ולכן אנשים אפילו לא יכולים להנהן בחמלה ולספר סיפורים על עוד אנשים שלקו בתופעה הזו ויצאו מזה. והרופאים לא יכולים להיות אופטימיים כי אפילו הרופאים לא יודעים מה יש לה. אז אני מקנאה באנשים שסתם לקו בשבץ מוחי רגיל. אפילו אם הם אריאל שרון למשל. כי אריאל שרון לא ייצא מזה וזה די בטוח. אבל הוא לא סובל. הוא סתם ישן לו בשקט והמשפחה שלו יודעת שזהו. הוא נח לתמיד.
אמא שלי לא נחה וגם אני לא.
אמא שלי מנסה להגיד משהו והיא מתאמצת כאילו שהיא מנסה לטפס על ההר הכי גבוה בעולם.
ובשבילה לדבר זה כמו לטפס על ההר הכי גבוה בעולם.
ובשבילי להבין זה כמו לטפס על הר עוד יותר גבוה.
אני מקווה בשביל דורון נשר ומשפחתו שיחלים לגמרי.
שייצא מזה.
אני לא באמת מקנאה בו או במשפחה שלו.
בייחוד לא בילדים.
זה לא פשוט לראות הורה פעיל הופך לחסר יכולת לחלוטין.
זה עוד יותר לא פשוט לראות הורה שרוצה להגיד משהו ולא יכול, כשזה ברור שהוא יודע שהוא לא יכול.
וזה בכלל לא פשוט לראות אותו מצליח לעשות פעולה פשוטה כמו להצביע על משהו מסויים או להצליח להגיד מילה בודדת ולהגיד לו "כל הכבוד" על כך שהצליח.
ואני אומרת לאמא שלי "יופי" כשהיא מצליחה להגיד מילה בודדת.
או להושיט לי את היד כדי לקבל חיבוק.
היא לא תצא מזה.
היא חייבת להיות נדירה
בעקבות האירוע שעבר הוא איבד את יכולת הדיבור, מיומנויות השפה, קריאה וכתיבה.
הנקודה האופטימית בכתבה היתה שמאמינים שהוא יצא מזה. כישורי השפה יחזרו אליו. הדרך עוד ארוכה, כתבו. אבל הרופאים אופטימיים.
בעודי קוראת מילים אלו מצאתי את עצמי מקנאה בו.
או יותר נכון בבני משפחתו.
תחשבו על האבסורד שבדבר - אני מקנאה במשפחתו של אדם שלקה בשבץ מוחי ואיבד את יכולת הדיבור.
אבל אני מקנאה
באמת.
כי הרופאים אופטימיים.
כי הוא ישוב לדבר.
אני מוצאת את עצמי מצטערת על כך שלאמא שלי לא היה אירוע מוחי "רגיל". כמו כולם. קטן כזה, פתאומי אבל בר טיפול. אחד כזה שבעקבותיו כולם יגידו שזה רק זמני ושאפשר לטפל ושהיא תחזור להיות כמו פעם.
אני מניחה שזה היה קשה ושהייתי בוכה כמו שבמילא אני בוכה כמעט כל יום.
אבל אז כולם היו מבינים. הייתי יכולה להסביר ואנשים היו מיד מבינים ומהנהנים בראש בחמלה.
אבל אמא שלי לא יכולה כמובן לחלות במחלה רגילה. היא היתה חייבת להיות מקורית.
אולי אם היא היתה סלב בהווה או סלב בעבר היו כותבים עליה כתבה ומספרים על מצבה הנדיר. ואולי אז היתה מתעוררת מודעת למצב הנדיר הזה והיא היתה מקבלת עזרה.
אבל היא לא.
היא סתם אמא שלי ויש לה מחלה נדירה שאף אחד לא שמע עליה ולכן אנשים אפילו לא יכולים להנהן בחמלה ולספר סיפורים על עוד אנשים שלקו בתופעה הזו ויצאו מזה. והרופאים לא יכולים להיות אופטימיים כי אפילו הרופאים לא יודעים מה יש לה. אז אני מקנאה באנשים שסתם לקו בשבץ מוחי רגיל. אפילו אם הם אריאל שרון למשל. כי אריאל שרון לא ייצא מזה וזה די בטוח. אבל הוא לא סובל. הוא סתם ישן לו בשקט והמשפחה שלו יודעת שזהו. הוא נח לתמיד.
אמא שלי לא נחה וגם אני לא.
אמא שלי מנסה להגיד משהו והיא מתאמצת כאילו שהיא מנסה לטפס על ההר הכי גבוה בעולם.
ובשבילה לדבר זה כמו לטפס על ההר הכי גבוה בעולם.
ובשבילי להבין זה כמו לטפס על הר עוד יותר גבוה.
אני מקווה בשביל דורון נשר ומשפחתו שיחלים לגמרי.
שייצא מזה.
אני לא באמת מקנאה בו או במשפחה שלו.
בייחוד לא בילדים.
זה לא פשוט לראות הורה פעיל הופך לחסר יכולת לחלוטין.
זה עוד יותר לא פשוט לראות הורה שרוצה להגיד משהו ולא יכול, כשזה ברור שהוא יודע שהוא לא יכול.
וזה בכלל לא פשוט לראות אותו מצליח לעשות פעולה פשוטה כמו להצביע על משהו מסויים או להצליח להגיד מילה בודדת ולהגיד לו "כל הכבוד" על כך שהצליח.
ואני אומרת לאמא שלי "יופי" כשהיא מצליחה להגיד מילה בודדת.
או להושיט לי את היד כדי לקבל חיבוק.
היא לא תצא מזה.
היא חייבת להיות נדירה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה