מחשבות בעקבות הסרט "בתוך הבית" ובעקבות זיכרונות אישיים מהעבר הלא כל כך רחוק:
"... התחלתי לראות פועלים בבית שממול. למרות העובדה שהיו אלה רק פועלים, מצאתי את עצמי מסתכלת עליהם בסקרנות, כמנסה למצוא פיסות מידע או כל דבר אחר שיקשר אותי אליו. קיוויתי לראות אותו מגיע מידי פעם לבדוק איך מתקדמים השיפוצים, אך בשלב זה לא נחלתי בכך הצלחה רבה. לא ראיתי אף אחד מבני המשפחה נכנס או יוצא, ועדיין, השיפוצים ריתקו אותי. גם אם לא ידעתי הרבה על חייו, ידעתי כל מה שצריך לדעת על הבית שלו לעתיד. ידעתי איפה יהיה המטבח, ראיתי שהתקינו סורגים חדשים וראיתי שהוסיפו מדרגות שמובילות לגינה. היום בו התקינו את הסורגים היה קשה. הרגשתי כאילו הם הונחו שם במכוון כדי להזכיר לי לשמור מרחק. זו היתה, אחרי הכל, הטריטוריה שלה, לא שלי.וכעבור כמה שבועות הבית אויש. והתצפיות הפכו מעניינות יותר. לקירות ולחללים הריקים של הבית נוספו דמויות. ספק אמיתיות, ספק פיקטיביות. ואז גילית את אחת התגליות החשובות ביותר לאותה תקופה: מרפסת השירות בביתי. נסתבר לי שאפשר היה לעמוד במרפסת השירות, להסיט את התריסים לזווית מסויימת ולראות הכל - מבלי להיראות. הכי קל קל היה בחורף, כשמחשיך מוקדם. כאשר היה נדלק אור בבית שממול, ובחוץ היה חשוך, אפשר היה לראות כמעט כל מה שמתרחש בפנים. על השיש במטבח היה מונח סיר בישול גדול ולידו, על המטבח, מבחר של חליטות תה. היא נהגה לבלות שם לא מעט זמן בשעות הללו, כשהיא בדרך כלל לובשת סוודר בצבע תכלת. הצבע של הסוודר הזכיר לי הכלאה בין אחד מדובוני אכפת לי לבין חלוק בית חולים. כשהוא היה מגיע הביתה הלב שלי דפק אך גם כמעט התפתיתי לברוח מעמדת התצפית מחשש שאהיה עדה לגילוי חיבה ביניהם. לנשיקת לילה טוב, לחיבוק עם בואו הביתה. אך עד כמה שפחדתי להיתקל במראות אלו, המשיכה לראות אותם היתה גדולה יותר. אז נשארתי לעמוד ולא ראיתי כלום. לא חיבוק. לא נשיקה. התאכזבתי מירידת המתח והיעדר התפתחות מעניינת במחזה שלפניי, אך גם נשמתי לרווחה. ידעתי שאם כן אתקל בגילוי חיבה כלשהו, הכאב יהיה קשה מנשוא.
התקשיתי להתנתק מהחלון, גם כאשר לא התרחש דבר בבית שממול. פחדתי שאם אעזוב את העמדה, אני עלולה לפספס דבר מה. ברגעים אלו, השלמתי את החסר באמצעות הדמיון. דמיינתי מה הם עושים כאשר הם לא נמצאים במקום נראה לעין. ידעתי, שזוהי הדרך היחידה שלי לחדור פנימה.
ובוקר אחד, כאשר יצאתי מן הבית הסתכלתי לעבר ביתו וראיתי שהוא עומד בחוץ ומסמן לי להתקרב. ניגשתי אליו והוא הזמין אותי להיכנס. אז נכנסתי. וכך, הבית שהכרתי מבחוץ עמד בתוך שניות להיהפך לבית שאכיר מבפנים.
לא ידעתי כיצד טשטוש הגבולות בין הצופה הפסיבית לבין החווה האקטיבית ישפיע עליי. לא ידעתי כיצד ארגיש כאשר אעלה במדרגות ואחצה את הגבול הזה. הגבול שבין החוץ לפנים. לא ידעתי מה יקרה כאשר האסור יהפוך למותר. אבל נכנסתי. תחילה היססתי מעט מן הפחד שגם היא שם, אבל עד מהרה התבדיתי. לא היה אף אחד בבית חוץ ממנו. הוא אכל קערת "קוקו פופס" עם חלב והציע לי גם, אבל סירבתי. הוא הציע לערוך לי סיור בדירה ואני הייתי מהופנטת. אני לא יודעת בדיוק ממה, אבל הייתי מהופנטת. הוא הראה לי תחילה את המטבח. הכרתי את המטבח הזה. ידעתי שהיא נוטה לבלות בו הרבה זמן בדיוק בשעות האלו שמחשיך. הכרתי את הסיר שמונח על השיש ושלעתים, האדים שעולים ממנו מכסים את החלון ומסתירים לי את הראייה לכמה רגעים. הוא הסביר לי איפה הוא אוהב לשבת ולהסתכל על אנשים שעוברים ברחוב. הוא הסביר לי שזה מרתק. התיישבתי באותה נקודה וראיתי שהוא צודק. באמת היה שם משהו מהפנט. ראיתי את הבית שלי. הסתכלתי עליו מלמטה וניסיתי לדמיין כיצד אני נראית כאשר אני יושבת שם למעלה. הופכת מצופה לנצפית. תהיתי אם באמת גם אני נצפית אבל לא העזתי לשאול. עד מהרה הוא הראה לי את החדרים הנוספים. אותם לא הכרתי מבחוץ. הם היו פנימיים מדי בשביל שאוכל לחדור אליהם עם הראייה שלי. וככל שנכנסנו פנימה יותר ויותר הזרות שלהם התגברה וכך גם הזרות של הבית. לא הכרתי את הבית הזה, אבל בו זמנית הרגשתי כאילו חייתי שם בעצמי. לפתע החלקים התחברו. האופק שמעבר למטבח נגלה לפניי והשלמתי את החסר. הייתי שם. בפנים. חווה ולא צופה. הגבולות היטשטשו וידעתי שבאותו הערב, כאשר אחזור לנקודת התצפית הקבועה שלי ארגיש אחרת.
בערב הצורך שלי להתבונן פנימה פחת. לפתע הרגשתי שהמעשה האסור הוא אסור עוד יותר. פתאום הפכתי לצופה לתוך מציאות שהכרתי מפנים. לפתע כבר לא נותר לי מה לדמיין. הרי כמה שעות קודם לכן הכל היה גלוי לפניי. ידעתי איך נראו החדרים הפנימיים. לא הייתי צריכה לנחש. הבלתי נגיש הפך לנגיש.והיתה בכך מידה של אכזבה. שום דבר כבר לא נראה קסום או אלוהי. הבית פשוט היה בית. ברגע שהוזמנתי להיכנס כבר לא רציתי."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה