לפניכם סיפור קצר שכתבתי לפני 12 שנים בהיותי חיילת. הוא מתאר בצורה צינית קמעה את הדרך שלי לבסיס, כשאבי מסיע אותי כמעט בכל בוקר ואמי מתלווה אליו. מה לא הייתי נותנת היום כדי לחוות מעט מהעצבים הללו, הוויכוחים בין ההורים ודאגת היתר שהרעיפו כלפיי.אמנם ראש הממשלה הנוכחי זהה לזה שהיה אז, וכך גם הדעות של אבי. אך מן האנרגיות, לחיוב ולשלילה ומן הדינמיקה המשפחתית כמעט ולא נותר דבר.מעניין לראות שדווקא כשהכל כביכול נע על מי מנוחות, הרוחות סערו. וכיום, כאשר דבר לא נע ולא נח,האהבה והאידיליה פורחות מחדש.
מה עדיף?
מה עדיף?
השעה היתה 07:25 בוקר יום ראשון. בעודי נכנסת למטבח לאחר מבט חטוף אחרון במראה, נתקלתי עם התיק בדלת. נתקלתי גם באמא, שפתחה את המקרר כדי לתת לי ויטמין סי. לקחתי את פרוסת הלחם שנשארה והתחלתי לרדת במדרגות. אמא יצאה אחריי. אבא כבר חיכה במכונית.
תחילתו של עוד יום.
התחלנו לנסוע.
שתיקה.
אמא שאלה את אבא אם הוא נוסע דרך "בר – אילן", ואילו הוא אמר משהו על כך שביום ראשון יש שם פחות פקקים. לא כל כך הקשבתי. ניסיתי להמשיך לנמנם קצת אבל אמא שאלה את אבא מדוע לא לקח כפפות. הוא לא ענה אלא רק הסתכל עליה במבט זועם. האיתות במכונית הורה ימינה אבל אנחנו נסענו ישר. לכאורה, האור המהבהב אינו מרעיש במיוחד, אבל כשיש שקט מסביב הכל נשמע רועש.
התקרבנו לרמזור שלפני התחנה המרכזית והוא התחלף לאדום בדיוק כשהגענו. "זה אדום", אמרה אמא ואבא הפנה אליה את המבט הזועף. האיתות עדיין הורה לימין ולבסוף אמא הפנתה את תשומת לבו של אבא לכך. הוא כיבה את האיתות בחזקה. הרמזור התחלף לצהוב ואחר כך לירוק, אך מכיוון שהמכונית שלפנינו היתה עם סמל "ל", תחילת הנסיעה התעכבה מעט.
“!JesusChrist” אבא אמר. משפט ראשון שהוציא כל היום, כשחושבים על כך.
המשכנו לנסוע בשקט. כך לפחות יכולתי לנמנם. האיתות הורה שמאלה, כי כך פנינו לפני כמה דקות, אבל כעת דווקא פנינו ימינה. אף אחד לא אמר כלום. הגענו לרמזור בגבעה הצרפתית וגם הוא, לכבודנו, התחלף לאדום. "עכשיו זה סיפור של לפחות שלש דקות", אמרה אמא. האמת היא, שאף פעם לא טרחתי למדוד את הזמן. זה לא כל כך מעניין. "את רוצה לאסוף מישהו מהתחנה?" אמא שאלה. לא עניתי. היה כבר מאוחר מידי כי כבר עברנו את התחנה.
הגענו.
"שיהיה לך יום טוב", אמרו שניהם. אמרתי תודה ויצאתי.
עוד יום.
ביום שני הגענו למטה קרוב יותר ל – 07:30, כי המנקה שטף את המדרגות ונזהרנו שלא להחליק. בפניה ימינה, בירידה שליד הבית, התעכבנו שוב מפני שעמדנו אחרי מכונית שהתמהמה קצת. כשסוף סוף יצאנו, באה מכונית משמאל, במהירות. אבא התרגז. "כיפה!!!" הוא אמר בכעס, ובאמת שמתי לב שהיתה מדבקה של "ישע זה כאן" בחלון האחורי, ועוד אחת עם הכתובת "נתניהו טוב ליהודים". אבא שאל מה כתוב על המדבקות ואמא הסבירה לו. מעתה ואילך נעה השיחה סביב אישיותו של ביבי נתניהו. מידי פעם עלו הטונים. ויתרתי על הניסיון לנוח קצת. מילא. הסתכלתי דרך החלון. זה היה יום יפה והתחשק לי לעשות משהו מעניין. במקום, החלטתי להמשיך את החלום שלי מהלילה, אבל זה היה קצת קשה כי היו צעקות ברקע. תהיתי אם עדיף השקט או הרעש. לפחות כשיש צעקות אין כעסים אחרים. כלומר, יש כעסים אבל הם מופנים כלפי ראש ממשלתנו. החלטתי שעדיף הרעש. אך כשהגענו לשד' רמת אשכול, נתקלנו שוב בשלט התומך בביבי, עצמת הקול עלתה וכך גם כאב הראש שלי, שיניתי את דעתי.
פתחתי את התיק והוצאתי אקמול, שהיה מר בלי מים ונתקע קצת בגרון. "שמתי לך אקטימל", אמרה אמא. ראיתי.אמרתי לה תודה והגענו. "אני אנסה להתקשר אליך לשמירה" אמא אמרה ואבא שאל אם אני שומרת היום. עניתי לו שכן ויצאתי.
סוף סוף שקט.
ביום שלישי התחלתי מוקדם. יצאנו מהבית ב – 07:00.
היום נסענו דרך כביש מספר 1. כשהתחלנו לנסוע אמא אמרה שלדעתה בשעה זו עדיף לנסוע דרך כביש זה.
ברחוב הרצוג האיתות הורה שמאלה אבל אנחנו נסענו ישר לאורך כל הדרך. אמא העירה על כך ואבא לא ענה אבל כיבה את האיתות. "יש לך כסף?" אמא שאלה כשהגענו לרחוב עזה. עניתי בחיוב אבל היא בכל זאת נתנה לי 20 ש"ח.
השמים היו אפורים. היה יום קר אבל לי היה חם הודות לשכבות הרבות שלבשתי. פתאום אבא שאל אותי אם דיברתי לאחרונה עם יעל. עניתי שכן. הגענו לרמזור שליד מלון "קראון פלאזה". חשבתי שזהו מקום מצוין לבצע "זינוק בעליה". המשכנו לנסוע ואבא שם לב לכך שיש הרבה פקקים בכיוון השני. אמא הציעה שיחזרו דרך כביש בגין, ואילו אבא טען שזוהי הדרך הישירה ביותר. אותי לא כל כך עניין איך ייסעו בחזרה. לבסוף שניהם הגיעו למסקנה שיהיה עדיף לחזור דרך "בר-אילן".
הגענו. אבא שאל אותי אם היום אני חוזרת מוקדם יותר. עניתי שכן. כשאני מתחילה מוקדם יותר אני מסיימת מוקדם יותר.
עוד יום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה