חתולים

התחלתי להאכיל חתולים.
אולי זה יעזור במשהו.
אני בכלל לא אוהבת חתולים. הם מעצבנים אותי.
הם נראים נחמדים מבחוץ אבל שורטים כשמתקרבים אליהם.
פעם היה חתול ששרט אותי.
מאז אני גם פוחדת מהם.
חוץ מזה, הם תמיד בתקופת ייחום. כמו שהוא אמר לי פעם.
זה עיצבן אותו, שהם תמיד בתקופת ייחום.
ואני נתתי לו להוציא את הכעס על החתולים כי ידעתי שהוא לא באמת כועס על החתולים.
אפילו ראיתי אותו פעם מאכיל חתול עזוב.
חשבתי לעצמי אז, שגם הוא בעצמו נראה קצת כמו חתול עזוב.

 אבל עכשיו יש לו כלב.
 והוא כבר לא מאכיל חתולים.

ואני פתאום התחלתי לטפל בהם.
למרות שאני שונאת חתולים.
אבל יש גור אחד קטן ויפה שמחכה לי בכל פעם שמגיעה הביתה.
אז פעם אחת נתתי לו יוגורט. במילא התכוונתי לזרוק אותו כי התחיל להחמיץ.
אמא שלו ניסתה לחטוף לו את היוגורט אבל הוא הצליח להתגבר עליה.
כנראה חשב שמגיע לו משהו משל עצמו.
צודק.

למחרת נתתי לו קוטג'.
אני אוהבת קוטג', למרות שעכשיו אני אמורה להחרים אותו בגלל כל עניין המחאה החברתית.
אבל אני אוהבת.
אף אחד לא ייקח ממני את הדברים שאני אוהבת.

טוב, אולי חוץ מאשר אותו.
לא את הקוטג'.
את האיש שפעם האכיל חתולים והיום יש לו כלב.

אבל אני אחזור לחתולים.

הם לא באמת שלי.
אני מניחה שאני יכולה להפסיק להאכיל את הגור הקטן.
יש עוד שכנים שיטפלו בו.
אני צריכה לחזור לטפל באנשים אמיתיים.
בהם אין מי שיטפל.
יש להם רק אותי.

ולי אין אף אחד.
בי לא מטפלים.


אולי עדיף שהייתי חתול.
אמנם אמא שלו חוטפת לו את היוגורט אבל לפחות היא שם.
היא גם מדברת איתו.

ושלי לא.