שנה טובה

את השנה האחרונה התחלתי בהתרגשות גדולה.
הייתי במקום של תדהמה, נתינה וקבלה. חשבתי שזה יימשך. למרות שאולי ידעתי שלא.

אתמול הרבצתי לאנשים.
לא באמת.
רק בכאילו.
הרבצתי לשק איגרוף ודמיינתי פרצופים . היה כיף להרביץ, למרות שאני מתנגדת לאלימות.
אבל כל אלימות היא שונה. יש אלימות שקטה שלא מרגישים אותה אבל היא עדיין כואבת.
האנשים שהרבצתי להם אתמול לא יודעים את זה.
זה לא כאב להם.
לא כאב ואף פעם לא יכאב.

 השנה האחרונה התחילה בקלות.
התחילה בהרגשה שהכל יכול לקרות.
כי הרי גם הלא יאומן קרה.

אתמול הרבצתי לאנשים והיום מרביצים לי.
לא באמת. בכאילו.
היום מאחלים לי שנה טובה.
ואני מאחלת בחזרה.
וכולם מחייכים.

לא באמת. בכאילו.

בשנה האחרונה נשמתי אבק כוכבים.
אבל לא לקחתי לריאות. רק שאפתי קצת. לאט לאט עד שנגמר.

פעם ישבתי על המרפסת וראיתי ציפורים נודדות.
טוב, לא באמת. ישבתי על המרפסת אבל לא ראיתי ציפורים נודדות. ראיתי רק אנשים נודדים.
או בעצם רק איש אחד נודד. נודד וחוזר בסוף. תמיד חוזר.
אבל לא אליי.
לבית שלו ממול למרפסת.

והיום.
היום שנה חדשה.
לא של לפני הפתעה, לא של שק אגרוף ולא של ציפורים נודדות.
היום יום של לא נודע.
של תקווה לבריאות אבל השלמה עם החולי.
של תקווה ליציבות אבל התמודדות עם השברים.
ושל רצון לביחד אבל ריקוד אינסופי עם הבדידות.

ושל אמונה שאולי בכל זאת אני לא לבד.





                                                           ערב ראש השנה, תשע"ב