כבישים חדשים

“Listen to many, speak to a few.”

ככה שייקספיר אמר.

אני לא חושבת שהוא צדק.

אולי קצת.

אולי לפעמים.

אבל לא עכשיו.

כי עכשו אני צריכה שהיא תדבר.

לא מספיק לי שהיא מקשיבה.

אני גם לא יודעת אם היא מקשיבה כי היא לא מדברת.

אנשים חושבים שהיא לא מקשיבה.

אני יודעת שהיא

כן.

אבל זה לא עוזר.

כי אני כל הזמן מגנה עליה ואומרת שהיא בסדר.

ואני יודעת שהיא בסדר.

אבל לי זה לא עוזר.

כי צריך לדבר

אי אפשר בלי.

 

שייקספיר טעה.

 

וכשהיא מנסה אני כועסת

ונמאס לי לא.

כי אי אפשר.

צריך שיהיה כמו פעם.

פעם היא אמרה לי שאני אחצה את הכביש לבד רק כשאני אהיה מוכנה.

עכשיו אני מוכנה.

אבל היא לא שם כדי לראות.

היא אפילו לא אומרת לי שמותר כבר כי אני גדולה. 

היא לא אומרת שאסור.

היא לא אומרת כלום.

 

אז אני אמשיך לחצות את הכביש גם בלעדיה.

אולי היא תראה.

אולי היא תשמח.

אולי היא תחשוש ותנסה להחזיר אותי אחורה לכבישים המוכרים יותר

אלו שכבר חציתי בעבר.

אלו שנותנים לי בטחון.

וזה ירגיז אותי.

 

כי אני רוצה לחצות כבישים חדשים.

 

אבל אני לא באמת יודעת מה היא חושבת.

 

אני חושבת ששייקספיר טעה.

אי אפשר רק להקשיב מבלי לדבר.