הכתיבה שלהלן לא קורקטית ולא מתאימה ליום כיפור. במקום לכפר על החטאים אני יוצרת חטאים חדשים ואשמות חדשות. אשמות חדשות והאשמות חדשות. חיפשתי דרך להצדיק את הצום אבל לא מצאתי אותה. מצאתי דרך צינית כדי להצדיק את אי קיומו במקום.
הלכתי בכביש היום
בהתחלה בעליה ואחר כך בירידה.
האורות ברמזורים היו כתומים והיבהבו בלי סוף.
היה חם אבל כמו שאומרים "זה כבר לא חום של קיץ".
בשיר ששמעתי היא רק רצתה לשיר (עד אשר העלתה באוב את התשובות
ודמעות של אהבה בעיניהן של התמונות על הקיר...ולשיר )וגם אני רציתי לשיר אבל לא יודעת איך.
אז הלכתי ושמעתי את השיר על זו שרצתה לשיר ואולי בעצם אסור היה לי לשמוע כי היום אמורים לצום ולכפר על החטאים ולא ולשמוע מוזיקה באוזניים.
אני לא מצליחה להעלות באוב את התשובות.
אני מנסה אבל זה לא הולך.
התמונות על הקיר הוחלפו באחרות ואת התמונות שלה היא כבר לא זוכרת.
יש לי תמונה אחת שנשארה על המדף.
שניהם מחזיקים אותי ויש לי זר על הראש.
אני חושבת שאז כן שרתי.
היא כבר לא זוכרת את זה.
היא התקשרה אליי בשעה הלא נכונה.
ואני צעקתי עליה.
כי היתה לי עבודה והייתי צריכה לתת תשובות והייתי צריכה להחליט והיו טלפונים ורציתי לאכול ובכיתי וכאב לי הראש ואחר כך כבר לא בכיתי, ושוב טלפון, עוד אחד ועוד אחד ונגמרה לי הבטרייה והיה לי חם באוזן כבר
ודי!
היא התקשרה בשעה הלא נכונה.
אז צעקתי עליה.
אני צריכה לבקש סליחה עכשיו.
כי עכשיו זה היום הזה שצריכים לבקש בו סליחה.
היום.
ולא בכל יום אחר.
אבל אני לא רוצה.
אני רק רוצה לשיר.
אני רוצה ללכת בכביש עם הרמזורים שמהבהבים בכתום ושיהיה חם אבל לא חום של קיץ
ולשיר.
אני צריכה לבקש סליחה ממנה כי צעקתי עליה
כי לא הבנתי אותה
כי איבדתי את הסבלנות
כי בכיתי.
כי אני לא שם בשבילה כמו שהבטחתי.
כי המשכתי בחיים בלעדיה.
כי הפסקתי לנסות להבין ו
כי הרמתי ידיים.
אבל לא.
אני רוצה שהיא תבקש ממני סליחה
סליחה על זה שנהייתה ככה.
שהיתה אמא שלי ופתאום היא לא.
היא צריכה לבקש ממני סליחה על זה שעזבה אותי ככה.
על זה שלא מעניין אותה מה עובר עליי או מה אני עושה.
מתי אני בוכה ומתי אני צוחקת.
מתי אני צריכה אותה ומתי לא.
מתי טוב לי ומתי רע.
לא היתה לה הזכות לעזוב אותי ככה.
היא צריכה לבקש סליחה.
אני לא אשמה שפתאום באמצע החיים היא עזבה.
היא קיימת אבל היא עזבה.
היא היתה צריכה להכין אותי מראש.
אסור היה לה לדעת עליי הכל מלכתחילה.
אסור היה לי לספר לה.
אולי אם לא הייתי מספרת לה מלכתחילה זה היה יותר קל עכשיו.
היא ידעה הכל על הכל ועל כולם וגם על מה שאסור היה לה לדעת.
והיא אשמה.
היא אשמה בכך שידעה ובכך ששאלה ובכך שתמיד היתה.
כי עכשיו היא לא
ואני לא יודעת איך להמשיך להיות כשהיא לא.
והיא אשמה בכך שהיא כן.
היא שם.
היא קיימת.
אבל היא לא יודעת כלום והיא לא אומרת כלום והיא פשוט כלום.
אז אני לא רוצה לבקש סליחה שצעקתי כי זו זכותי המלאה.
אני לא אמורה לבקש סליחה ממי שעוזב אותי ככה פתאום.
ועכשיו אני אמורה לבקש סליחה על המילים האלו שאני כותבת.
למרות שהיא לא תדע.
זה לשון הרע וכבד את אביך ואת אמך ו - whatever
וזה לא בסדר שדווקא היום אני מוסיפה עוד חטאים עליהם אני צריכה לכפר.
אולי אצום בשנה הבאה.
השנה זה כבר מאוחר מידי.
אולי אם אצום זה יעזור.
אולי זה יחזיר לי את אמא שלי.
אולי היא פתאום תקום ותלך לסופר עם העגלה שלה ותפגוש את שם את כל השכנים ואת הקופאיות שכל הזמן שואלות עליה ואני צריכה להגיד תודה ושהיא בסדר.אולי היא פתאום תתקשר אליי ותדבר ונקבע לעשות ביחד "יום כיף" בקניון. נלך לקנות לי בגדים ב"זארה" ואני אגיד לה שמספיק רק חולצה אחת כי זה יקר והיא תתעקש לקנות לי שתיים. ואחר כך נשב לאכול ארוחת צהרים בבית קפה ונרכל. ואלי אם אני אצום היא תלך לסידורים ולבנק ולטייל כי היא לא תוכל להיות כל היום בבית ולא תבין איך אבא יושב כל היום על הכורסא וקורא עיתון.
ואולי אם אני אצום היא תדבר.
אני אלך לאכול עוד מעט. אני רעבה במיוחד עכשיו. בייחוד אחרי שבכיתי כל כך הרבה במהלך הכתיבה. אבל אני מבטיחה - אם יבוא אדם אחד ויבטיח לי שהצום יחזיר אליי את אמא -אני אצום.
ועכשיו אני מבקשת סליחה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה