אני חושבת שקצת מתתי אתמול.
טוב, אולי לא באמת.
אין דבר כזה "קצת למות".
גם אי אפשר למות ואחר כך לספר על זה. חבל.
אבל ככה הרגשתי באמת.
כי פתאום הראש שלי היה והגוף לא.דיברתי אליו אבל הוא לא ציית לי. נתתי לו הוראות אבל שום דבר לא עבד.
הכל התחיל כשהרגשתי קצת חולה והחלטתי להישאר בבית ולנוח.
הכל בסדר.
רק צריכה קצת לנוח. רק להירגע קצת והכל יהיה בסדר.
אבל אז קמתי והיה טלפון והיא נפלה אבל היא בסדר אבל אולי לא אבל לא כואב אז בטח כן ומה צריך לעשות וסחרחורת ואולי כדאי לבדוק וזה לא יקרה שוב והיא תיזהר ומה שלומך, ואה, נשארת בבית ומה עם הבטן ושוב סחרחורת ושוב זה לא בסדר וקורה יותר מידי פעמים ושוב כמעט ואולי צריך לבדוק בייסודיות ואולי לא ולא קרה כלום ומה אם כן ומה יהיה בפעם הבאה. שתיקה.
ואחר כך אני חושבת שכמעט מתתי.
נכנסתי מתחת לשמיכה. ניתקתי את הטלפון. כיביתי את האורות. ישנתי.
והיה שקט.חייכתי פתאום. שלווה. קולות עמומים ברקע. אולי הוא. אולי מישהו אחר. אוהבים אותי. כולם אוהבים אותי ומחבקים. ואני מחייכת. וצפה במים ואין מי שיפגע בי. ואני חסרת משקל ועפה וכולם שומרים עליי. וברקע קולות . ושירים. I'm headed for a fall. אולי מישהו ניסה להגיד לי משהו. אולי באמת מישהו שמע את השיר הזה ברקע. אני לא יודעת. הכל תעלומה. ושליו כל כך. וצף. ועף. מים. לא יודעת אם באמת.
כי אז פתאום קמתי.
אבל לא יכולתי לקום.
כבר לא היו שירים ולא היו קולות ואף אחד לא חיבק.
רק ניסיתי לקום ולא יכולתי. אולי זה היה המוות. כי ידעתי שיש לי בחירה. ידעתי שאני יכולה לגייס את כל הכח ולקום. זה היה קשה אבל יכולתי להצליח. וגם ידעתי שיכולתי לבחור בדרך הקלה ולמות שוב.
אז ניסיתי להזיז את היד ולא יכולתי. וניסיתי לשבת ולא יכולתי.
מעניין אם יכולתי לדבר.
אולי ככה היא מרגישה כשהיא רוצה לדבר ולא יכולה.
כי ידעתי שבראש אני רוצה אבל בגוף לא יכולה.
אז בסוף נכנעתי ועצמתי עיניים ושוב שקעתי.
ויכול להיות ששוב מתתי.
ואז זה קרה שוב. שוב הייתי ערה אבל לא באמת. וניסיתי בכל הכח ולא יכולתי. המוח פעל והגוף השתתק.
אולי זו בדיחה שחורה של מישהו שמנסה ללמד אותי מה היא מרגישה.
אולי זה מבחן שמנסה לראות כמה אני חזקה.
ובסוף הצלחתי.אני לא יודעת איך.
הייתי חזקה והצלחתי לקום.
ואז כאב לי הראש נורא. כאב כמו אש.
אבל הרגשתי את הגוף והוא עשה מה שאמרתי לו. הרמתי את היד והורדתי אותה וזה היה קל.
וגם הצלחתי ללכת ולקפוץ ולדבר.
ובערב היא עדיין לא יכלה.
התרגיל לא עבד עליה כמו שעבד עליי.
והיום אני כבר לא חולה.
היום אני סתם רגילה.
יום שישי וסופר וקופונים ותור וכרטיס מועדון והנחות ועלייה ושלום ולא עונים לי ואין ארוחת ערב וכבר אין סחרחורת ולא מה שלומי ולא איך הבטן. ובחוץ אנשים עולים ויורדים, ויום שישי ומכוניות וסלים וקולות וסירנות וילדים ובאים והולכים וחם ואשה שצועקת שהכל שלה.
ולי אין כלום.
לא את החיבוק מהחלום ולא את השלווה ולא את הכח למות שוב.
וגם לא את האיש של האשה שצעקה שהכל שלה.
ואתמול מתתי קצת ואחר כך חזרתי והיא לא.
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%99%D7%AA%D7%95%D7%A7_%D7%A9%D7%99%D7%A0%D7%94
טוב, אולי לא באמת.
אין דבר כזה "קצת למות".
גם אי אפשר למות ואחר כך לספר על זה. חבל.
אבל ככה הרגשתי באמת.
כי פתאום הראש שלי היה והגוף לא.דיברתי אליו אבל הוא לא ציית לי. נתתי לו הוראות אבל שום דבר לא עבד.
הכל התחיל כשהרגשתי קצת חולה והחלטתי להישאר בבית ולנוח.
הכל בסדר.
רק צריכה קצת לנוח. רק להירגע קצת והכל יהיה בסדר.
אבל אז קמתי והיה טלפון והיא נפלה אבל היא בסדר אבל אולי לא אבל לא כואב אז בטח כן ומה צריך לעשות וסחרחורת ואולי כדאי לבדוק וזה לא יקרה שוב והיא תיזהר ומה שלומך, ואה, נשארת בבית ומה עם הבטן ושוב סחרחורת ושוב זה לא בסדר וקורה יותר מידי פעמים ושוב כמעט ואולי צריך לבדוק בייסודיות ואולי לא ולא קרה כלום ומה אם כן ומה יהיה בפעם הבאה. שתיקה.
ואחר כך אני חושבת שכמעט מתתי.
נכנסתי מתחת לשמיכה. ניתקתי את הטלפון. כיביתי את האורות. ישנתי.
והיה שקט.חייכתי פתאום. שלווה. קולות עמומים ברקע. אולי הוא. אולי מישהו אחר. אוהבים אותי. כולם אוהבים אותי ומחבקים. ואני מחייכת. וצפה במים ואין מי שיפגע בי. ואני חסרת משקל ועפה וכולם שומרים עליי. וברקע קולות . ושירים. I'm headed for a fall. אולי מישהו ניסה להגיד לי משהו. אולי באמת מישהו שמע את השיר הזה ברקע. אני לא יודעת. הכל תעלומה. ושליו כל כך. וצף. ועף. מים. לא יודעת אם באמת.
כי אז פתאום קמתי.
אבל לא יכולתי לקום.
כבר לא היו שירים ולא היו קולות ואף אחד לא חיבק.
רק ניסיתי לקום ולא יכולתי. אולי זה היה המוות. כי ידעתי שיש לי בחירה. ידעתי שאני יכולה לגייס את כל הכח ולקום. זה היה קשה אבל יכולתי להצליח. וגם ידעתי שיכולתי לבחור בדרך הקלה ולמות שוב.
אז ניסיתי להזיז את היד ולא יכולתי. וניסיתי לשבת ולא יכולתי.
מעניין אם יכולתי לדבר.
אולי ככה היא מרגישה כשהיא רוצה לדבר ולא יכולה.
כי ידעתי שבראש אני רוצה אבל בגוף לא יכולה.
אז בסוף נכנעתי ועצמתי עיניים ושוב שקעתי.
ויכול להיות ששוב מתתי.
ואז זה קרה שוב. שוב הייתי ערה אבל לא באמת. וניסיתי בכל הכח ולא יכולתי. המוח פעל והגוף השתתק.
אולי זו בדיחה שחורה של מישהו שמנסה ללמד אותי מה היא מרגישה.
אולי זה מבחן שמנסה לראות כמה אני חזקה.
ובסוף הצלחתי.אני לא יודעת איך.
הייתי חזקה והצלחתי לקום.
ואז כאב לי הראש נורא. כאב כמו אש.
אבל הרגשתי את הגוף והוא עשה מה שאמרתי לו. הרמתי את היד והורדתי אותה וזה היה קל.
וגם הצלחתי ללכת ולקפוץ ולדבר.
ובערב היא עדיין לא יכלה.
התרגיל לא עבד עליה כמו שעבד עליי.
והיום אני כבר לא חולה.
היום אני סתם רגילה.
יום שישי וסופר וקופונים ותור וכרטיס מועדון והנחות ועלייה ושלום ולא עונים לי ואין ארוחת ערב וכבר אין סחרחורת ולא מה שלומי ולא איך הבטן. ובחוץ אנשים עולים ויורדים, ויום שישי ומכוניות וסלים וקולות וסירנות וילדים ובאים והולכים וחם ואשה שצועקת שהכל שלה.
ולי אין כלום.
לא את החיבוק מהחלום ולא את השלווה ולא את הכח למות שוב.
וגם לא את האיש של האשה שצעקה שהכל שלה.
ואתמול מתתי קצת ואחר כך חזרתי והיא לא.
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%99%D7%AA%D7%95%D7%A7_%D7%A9%D7%99%D7%A0%D7%94
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה